חוק כבוד האדם וחירותו מונה בין הוראותיו השונות כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". עבירות רכוש באות לעגן ולהדגיש את ההגנות על זכויותיו הקנייניות של אדם על ידי נורמה על חוקית (חוקתית) בין היתר באמצעות קביעות איסורים שונים המתמודדים עם עבירות כנגד קניינו של אדם או תאגיד, במספר היבטים: פגיעה בזכויות קנייניות, פגיעה בקניין, הסגת גבול ותרמית – כאשר, לכל אחד מהיבטים אלו נקבעו איסורים שונים, בדמות עבירות פליליות בחוק העונשין.
איסור גניבה, הגם שאינו שולל את בעלותו של אדם מהחפץ שניטל ממנו ללא הסכמתו או רשותו, בעצם הגניבה נשללת מהבעלים החוקיים זכות הבעלות הלכה למעשה באופן שלפיו אין הבעלים יכול לממש את בעלותו – על דרך השימוש בו – מאחר וניטלה הימנו החזקה בחפץ, וזאת כמובן, בנסיבות המנוגדות לחוק.
משכך, עבירת הגניבה מהווה פגיעה בוטה ומשמעותית בקניינו של אדם ועל כן מקבל הדבר ביטוי חד משמעי בחוק העונשין, על אף קיומן של הגנות משפטיות-אזרחיות לבר פליליות, בענף המשפט האזרחי.
גניבה מהי – סעיף 383 לחוק העונשין
סעיף קטן (א) לחוק מגדיר את עבירת הגניבה: נטילה חפץ (נכס מוחשי או ערטילאי – זכויות, שירותים וכדו') ללא הסכמת הבעלים וללא טענת קניין נגדית בידי הנוטל וכל זאת ברצון הנוטל לשלול את נשוא הגניבה לצמיתות מבעליה החוקיים. ויודגש, מרכז הכובד הינו בפגיעה בחזקה של הבעלים החוקיים של הנכס, שהרי שלילת החזקה מן הבעלים היא זו המונעת מהבעלים לממש את זכותו הקניינית לעשות שימוש בחפץ שנגנב. עבירות רכוש עלולות לבוא לכדי מצב של מעצר ימים. ניתן לקרוא על מעצר ימים במאמר נפרד.
היעדר הסכמה בהקשר זה הינו אחד מיסודות העבירה ואם ניתנה הסכמה הרי שלא ניתן לבסס את עבירת הגניבה או הפללת נאשם בעבירה זו. הפסיקה קובעת כי 'הסכמה' משמעה מתן הסכמה פוזיטיבית ומפורשת ולעומת זאת היעדר הסכמה מתגבש אף אם הובעה מפורשות אי הסכמה ולחילופין אף אם לא ניתנה (הסכמה) מפורשות – שתיקת הבעלים או המחזיק החוקיים בנכס בהקשר זה תפורש כאי הסכמה לדידם.
בנוסף, הפסיקה קבעה כי 'הסכמה' לעניין שלילת יסוד המהות בעבירת הגניבה, מתייחסת למחזיק הנכס ובמובחן מבעליו. משכך, ניתן בהחלט להטיל אחריות פלילית בנסיבות לפיהן "בעלי" תאגיד הנחשדים או נאשמים בגניבה, ככל ויתר תנאי הגדרת העבירה התמלאו (במקרה זה, המחזיק בפועל של הנכסים שנגנבו הוא התאגיד – ישות משפטית עצמאית, ומוציא החזקה בניגוד לדין הינו אחד מבעלי המניות בחברה).
חשוב לציין כי לשון הסעיף אינה דורשת התקיימות תוצאות כתנאי לתחולת עבירת הגניבה ולפיכך אובדן החפץ הגנוב, לרבות נזק הפוגם בו, אינם רלבנטיים ולשון הסעיף מסתפקת בנטילה ונשיאה מבחינת תנאי סף, ליסוד העובדתי הנדרש.
עבירות רכוש בדבר דין הגנב – סעיף 384 לחוק העונשין
סעיף 384 לחוק העונשין קובע ברירת מחדל באשר לסנקציה העונשית הקבועה כנגד מי שגנב והיא 3 שנות מאסר. יחד עם זאת, עבירות הגניבה מבוצעות לעיתים בנסיבות חמורות יותר (כפי שתידונה בהמשך), ובנסיבות אלו תוטל ענישה מרתיעה ומחמירה עם נאשמים שהורשעו. חשוב לציין כי סעיף 383 לחוק העונשין הינו בבחינת פלטפורמה המבססת את המצע לעבירת הגניבה כ"כבסיס", עבירת ליבה, כאשר עבירות גניבה חמורות יותר מוסיפות פרמטרים מחמירים יותר על אלו הקבועים בעבירת הבסיס.
עבירות רכוש בדבר גניבה בנסיבות מחמירות – סעיף 384א לחוק העונשין
כמצוין לעיל, גניבה בנסיבות מחמירות קובעת חריגה מענישת הבסיס לצד סעיף 384 לחוק העונשין.
משכך, בנסיבות לפיהן מיוחסת לנאשם גניבת ציוד תשתית או נכסים המבטיחים את שלום הציבור, מחמיר המחוקק עם העבריין וקובע רף ענישה גבוה מ-3 שנות מאסר.
הוא הדין באשר לעבריין הפוגע בפרנסתו של אדם או באמצעים להפקת פרנסה כאשר ערכם עולה על 1,000 ₪. נכסי תרבות, מדע, היסטוריה או דת הינם בעלי ערך חברתי-ציבורי מהותי ועל כן מבקש המחוקק לקבוע הגנה מפני גניבתם. כמו כן, סעיף קטן (ב) קובע החמרה משמעותית לגונב העושה עבירות רכוש, דבר שערכו עולה על חצי מיליון ₪ – עונש מאסר בן 7 שנים (במרבי) ומסגרת זו מבקשת להחמיר בין היתר, במקרים בהם מתבצעת גניבה בתאגיד – בידי בעלי מניות, נושא משרה בכירה ובעלי שליטה. עניין אחר, גניבה בשיעור כה גבוה יוצרת כשלעצמה נסיבות מחמירות לעצם ביצועה ומשכך נקבע רף ענישה חמור משמעותית בנסיבות אלו.
חשוב לציין כי אף בעבירת גניבה בנסיבות מחמירות, יתר תנאי סעיף הבסיס (383) חייבים להתקיים אינהרנטית – נטילת נכס בהיעדר הסכמת הבעלים במטרה לשלול את החזקה מהמחזיק החוקי על דרך קבע – לשם ביסוס טענת האישום בגניבה בנסיבות מחמירות.
גניבה בידי עובר הציבור – סעיף 390 לחוק העונשין
אף בסעיף זה הרציונל והערכים המוגנים נשענים על בסיס עבירת המוצא (סעיף 383) כאשר על אלו מתווספים שני פרמטרים מהותיים נוספים: פגיעה והפרת יחסי אמון בין עובד הציבור ובין המדינה; הגנה על נכסי הציבור.
למעשה, עובד הציבור נהנה מאמון רב ונגישות לנכסי המדינה והציבור, ומעשה הגניבה למעשה "מוכשר" על ידיו מעצם קרבתו לנכס ובכך קיימת "שעת כושר" עבורו למעול מעל אגב ניצול לרעה באופן בוטה וציני באמון הרב שניתן בו. מעמדו של עובד הציבור והאמון שרוחשים עבורו המדינה והציבור, שעה שביצע עבירת גניבה הם אלו המבססים את הגניבה בנסיבות מחמירות בהיבט החברתי-ערכי. משכך, ייחודה של עבירת הגניבה בידי עובד הציבור מתמקד באלו: זהותו של העבריין (עובד הציבור) ואפיונו של הנכס שניטל בניגוד לדין (רכוש או נכס ציבורי/רכוש או נכס אשר לעובד הציבור נגישות מכוח תפקידו או סמכויותיו).
גניבה בידי עובד – סעיף 391 לחוק העונשין
בעבירה זו יוצר המחוקק מעין 'מודל ביניים' במסגרתו מחד, עבירת גניבה בידי עובד חמורה יותר מעבירת גניבה על פי סעיף 384 ועל כן העונש הקבוע בצידה בן 7 שנים. מאידך, הסנקציה בגין גניבה ממעביד חמורה פחות מהענישה הקבועה לעבירת גניבה שבוצעה בידי עובד הציבור – 10 שנות מאסר.
אף בעבירה זו נהנה העובד מאמון רב מצד המעסיק, אשר פעמים רבות מפקיד בידי עובדיו אמצעי גישה (כמעט) בלתי מסויגים למלאי העסקי, המחאות לקוחות ועוד, וכל זאת במסגרת האצלת סמכות וביטחון שרוחש המעסיק לשלוחיו.
במצב דברים לפיו מנצלים האחרונים את אמונו של המעסיק לרעה, מתבססת עבירת גניבה בנסיבות מחמירות – בהינתן שעבירת הגניבה בוצעה מכוח נגישות ומתוקף סמכות העובד במסגרת תפקידו במקום העבודה.
גניבה בידי המנהל – סעיף 392 לחוק העונשין
"חבר דירקטוריון או נושא משרה של תאגיד הגונב דבר שהוא נכס התאגיד, דינו – מאסר שבע שנים".
חברי דירקטוריון ונושאי משרה נהנים מסמכות רחבה לפעול לשם החברה וקידומה כמו גם האדרת רווחיה. בתוך כך, חבים אלו בחובת תום הלב, חובת זהירות וחובת אמונים לחברה שבעבורה ובשמה הם פועלים. יתר על כן – בנסיבות לפיהן מדובר בחברה ציבורית, חובתם של אלו אף מקבלת משנה תוקף אל מול בעלי המניות והציבור שמוזמן לרכוש את מניות החברה בשוק החופשי. לפיכך, ניצול מעמדם לרעה של אלו ופגיעה כפועל יוצא בחברה ובאחרים, וזאת מכוח תפקידם, נגישותם לנכסי החברה והאמון הרב שניתן בהם, מהווים פגיעה כלכלית-חברתית בוטה ועל כן מבקש המחוקק להחמיר עם אלו. הגם שכך, הסנקציה המוטלת בגין עבירת גניבה בידי המנהל חמורה פחות מזו הקבועה בגניבה בידי עובד ציבור וזאת, מאחר והנזק החברתי בעבירה זו נמוך יותר מהנזק שנגרם בגניבת נכסי ציבור.
גניבה בידי מורשה – סעיף 393 לחוק העונשין
אף עבירה זו מושתת על עבירת הגניבה הבסיס (סעיף 384) הגם שעבירת הגניבה בידי מורשה מוסיפה מספר נדבכים נוספים: הפרת יחסי האמון בין ה'מרשה' ובין ה'מורשה' בזיקה ישירה לנכסים הקשורים ל'מרשה'. כמו כן, בסיס ההנחה הוא ש'המורשה' נהנה מגישה ישירה לנכסים מתוקף תפקידו ומכוח האמון והסמכות שניתנו לו בידי ה'מרשה' וכל זאת שעה שהראשון ניצל לרעה את האמון שניתן בו. בשל כך, גניבה שבוצעה בידי ה'מורשה' תחשב לגניבה בנסיבות מחמירות אשר הסנקציה בגינה משמעותית ומחמירה – 7 שנות מאסר. חשוב לציין כי סעיף העבירה מונה מספר חלופות באשר לאופן היווצרות יחסי השליחות בין השניים: ייפוי כוחו של 'המורשה'; הפקדת הנכס ביד ה'מורשה'; קבלת הנכס ביד ה'מורשה'; גניבת תמורה שמקורה בנכס בנסיבות לפיהן התקבלה הרשאה ל'מורשה' לפעול בנכס, מאת המרשה.
לעניין זה, אין הבדל או משמעות לדרך היווצרות יחסי הגומלין בין הצדדים באשר לביצוע גניבת ה'מורשה' כשלעצמה ולנפקויות העולות הימנה. אף בעבירה זו ניתן הדגש למיהות מבצע העבירה ('מורשה') וזהותו של הנכס שניטל בגניבה (נכסו של ה'מרשה' או המובטח ל'מרשה').
במאמר מוסגר יצוין כי בהקשר זה מונה חוק העונשין בדבר עבירות רכוש,מספר חלופות שהן מעין הגנה באשר לנטילה שאינה נחשבת לגניבה: סעיף 385 לחוק העונשין קובע כי שעבוד או עיכבון שנקבעו לטובת עמיל מכס או שליח ומומשו בהמשך על ידי מי מהם לא ייחשבו כגניבה, הגם שהם מקיימים (לכאורה) את רכיבי עבירת הגניבה כמוגדר בסעיף 383 לחוק העונשין; הוא הדין באשר לאדם העובד אצל מעסיקו, אשר מספק מזון הנמצא בבעלות או באחזקת מעסיקו, לחיה השייכת או מוחזקת כדין בידי המעסיק – וכל זאת חרף היות פעולה זו בניגוד להוראות מעבידו. אף במקרה זה, הגם שהתגבשו (לכאורה) יסודות עבירת הגניבה, קובע המחוקק שמדובר ב'נטילה' שאינה מגעת כדי גניבה.
נתקלתם בעבירות רכוש? צרו קשר עוד היום עם עורך דין פלילי ארז טובי –