חוק העונשין מגדיר מהם יסודות העבירה הנדרשים להוכחת עבירת אינוס, המתקיימת בשתי נסיבות חלופיות: החדרת איבר גוף לאיבר מין נשי; או החדרת חפץ כל שהוא, כאמור. והכל, שעה שהדבר נעשה ללא הסכמתה המודעת של האישה.
בחודש יולי אשתקד, הרשיע בית משפט המחוזי מרכז נאשמת ביבוא סם קוקאין במשקל בן 421 גרם, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. מנגד, טענה הנאשמת כי הגם שהסמים הוצנעו באיבריה הפרטיים, הדבר נעשה בכוח ובניגוד לרצונה, תוך איומים על חייה וחיי בני משפחתה, ומכאן שעומדת לזכותה טענה הגנה מסוג 'כורח'. כפועל יוצא מטענתה הראשונה, הרי שבוצע בה אונס ועל כן מן הראוי לבחון את עדויותיה השונות על פי הכללים הראייתיים הראויים באשר לעדויותיהם של קורבנות עבירות מין.
כמצוין מעלה, בית משפט המחוזי דחה את טענות הנאשמת והרשיעה והשית עליה 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרה. בערעור שהוגש דחה בית משפט העליון את טענות המערערת והותיר את פסק דינו של בית משפט המחוזי על כנו.
פרטי המקרה וגרסת הנאשמת
על פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש אוגוסט 2013 טסה הנאשמת לקולומביה לבקר את אימה המתגוררת שם בגפה. כעבור חודש שבה הנאשמת לישראל לאחר עצירת ביניים בספרד. עם נחיתת הנאשמת בנתב"ג, נתפס סם קוקאין כשהוא מוצנע באיבר מינה. הנאשמת אינה סותרת את האמור אולם טוענת לקיומה של הגנת ה'כורח' הפוטרת מאחריות פלילית.
לשיטתה, שעה שנסעה מבית האם בבוגוטה לשדה התעופה במונית, ארבו לה סוחרי סמים ועצרו את המונית. בהמשך, החדירו הסוחרים את הסם לאיבר מינה בכוח וכפו עליה באיומים לייצא את הסם מקולומביה לישראל. לדברי הנאשמת, סוחרי הסם איימו עליה כי אם לא תפעל כהוראתם, יפגעו בה, באימה ובילדיה הנמצאים בישראל. בהתאם לאלו, טענה הנאשמת כי בוצע בה אונס 'כפול' – החדרת הסם לאיבר מינה בניגוד לרצונה; וכפייתה לשנע את הסם לישראל תוך איומים מפורשים על חייה וחיי בני משפחתה.
הנאשמת אף ציינה כי סוחרי הסם לא יידעו אותה באשר לזהות האנשים אשר ייטלו ממנה את הסם עם הגיעה לישראל וכן מתי ייפגשו עמה אנשי הקשר בישראל. לשיטתה, סברה שהיא תחת מעקב מתמיד בידי שליחי סוחרי הסם בקולומביה – מתחילת האירוע ועד לתפיסתה בידי המשטרה בנתב"ג.
הדיון בבית המשפט
בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת הנאשמת אינה אמינה בכל הנוגע לעבירת האינוס ה'כפולה' ממספר טעמים: תוכנו של תיק הרחצה השייך לנאשמת הכיל קרמים נגד פטריות ואלחוש לצורך הרדמה מקומית. על פי אריזות הקרמים, ניכר שנעשה בהם שימוש זה לא מכבר. בהתאם לכך הסיק בית המשפט כי: ממצאים אלו סותרים את טענת הנאשמת לפיה הוחדרו הסמים בכוח לגופה; היעדר סימנים המעידים על פעולות אלימות שבוצעו בידי סוחרי הסם בגופה של המתלוננת (מכנסיים קרועים, המטומות בידיה או ברגליה); בגרסאותיה השונות של המתלוננת נמצאו סתירות רבות.
כמו כן, נדרש בית המשפט לטענת הגנת ה'כורח' וקבע כי אינה מתקיימת מאחר שלנאשמת היו מספר הזדמנויות – עוד טרם נחיתתה בישראל, לפנות לנציגי הרשות ולתאר את אשר אירע, על כל המשתמע מכך. משכך, ובהימנעות הנאשמת מפנייה ומדיווח לרשות כנדרש, אין הנאשמת יכולה להיבנות בטענת הגנה הפוטרת אותה מאחריות פלילית למעשיה.
יתרה מכך: על פי הכרעת הדין שניתנה בבית משפט המחוזי, כאשר נשאלה הנאשמת עם הגיעה לנתב"ג, אם היא מחזיקה בסמים, השיבה בשלילה. הטעם שסיפקה הנאשמת נעוץ בהסבר שהיא סברה לתומה כי נשאלה אם קיימים סמים במזוודות השייכות לה […], וזאת במובחן מהחזקת סמים בגופה.
בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי הגנת ה'כורח' אינה מתקיימת מאחר שעלו בידה מספר הזדמנויות לסכל את האיום בגינו לכאורה ביצעה את העבירות המיוחסות לה ומאחר שלא פעלה להסרת האיום, אין היא יכולה להיבנות בטענת היעדר אחריות פלילית – הגנת ה'כורח'.
כמו כן, בית המשפט סבר כי בפרשה זו רב הנסתר על הגלוי – "לא מן הנמנע שהנאשמת שימשה ככלי שרת בידי בעלה ואחיו ושהם אלו שעמדו מאחורי יבוא הסם – ואולם בהיעדר שיתוף פעולה מצידה של המערערת בחקירתה במשטרה, מדובר בחשד בלבד".
הנסיבות המחשידות: בגרסתה הראשונה מסרה הנאשמת שיצאה מבית אימה לעבר שדה התעופה בקולומביה ובגרסה מאוחרת טענה שיצאה מבית אחי בעלה המתגורר אף הוא בבוגוטה; בחדר השינה של הנאשמת בישראל נתפסו משקל אלקטרוני ושקיות אריזה מניילון (בגדלים שונים) המצוידות בפס סגירה; בסמיכות זמנים בטרם יצאה לקולומביה שהתה הנאשמת במעון לנשים מוכות עקב אלימות מצד בעלה; מספר חודשים לפני טיסתה לקולומביה, הועברו כספים בשיעור משמעותי מישראל לקולומביה והנחת בית משפט הינה כי כספים אלו יועדו לרכישת הסם במקור.
בערעור שהוגש לבית משפט העליון, ניתחה כב' השופטת ברון את טענת הגנת ה'כורח' וקבעה מפורשות כי אינה חלה בפרשה זו: "הגנת הכורח נועדה לפטור מאחריות אדם שנקלע למצוקה, בה, בשל איום ממשי שהופנה אליו על ידי צד שלישי הדורש ממנו לבצע מעשה, הוא נאלץ לבחור בין שתי רעות: האחת, כניעה לאיום תוך כדי ביצוע עבירה פלילית, והאחרת, סירוב לבצע את העבירה תוך כדי כך שהוא חושף את עצמו לסכנה כי האיום – שכוון נגדו או נגד זולתו ימומש.
על פי לשון הסעיף, הסייג חל בהתקיים 3 תנאים מצטברים: הנאשם היה נתון תחת איום מוחשי, שנשקפה ממנו סכנה ממשית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות, בגוף או ברכוש שלו או של זולתו; בשל האיום או והסכנה שנשקפה ממנו היה הנאשם אנוס לבצע את המעשה; המעשה שנעשה לשם מניעת הסכנה היה סביר.
כאמור, אף ערכאת הערעור דחתה את טענה הגנה שהעלתה המערערת והשופטת ברון מציינת תמיהה וספקות בולטים בגרסת המערערת: "מהכרעת הדין עולה כי שוויו המוערך של הסם שהביאה המערערת לארץ הוא כ-150,000 ש"ח – ולא ברור מגרסתה איזה מניע יש לסוחרי הסמים להחדיר את הסם לגופה בכפייה ולאלץ אותה באיומים להביאו לארץ, כאשר ניתן לכאורה להשתמש בשירותיו של בלדר. ודוק: מדוע שסוחרי הסמים יפקידו אצל המערערת סם בשווי רב, לאחר שאנסו אותה, ויסתכנו בכך שהיא תחשוף אותם או תברח עם הסם; וכל זאת כאשר לחלופין באפשרותם להשתמש באדם שיבצע את העבודה מרצון ובתמורה לתשלום כספי שאינו גבוה – בוודאי לא בהשוואה לשוויו הכולל של הסם. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלדברי המערערת עצמה, סוחרי הסמים הציעו גם לה תשלום עבור הבלדרות, ואפילו 'הרבה כסף' כלשונה – הגם שהיא סירבה לקחתו …".
גזר הדין
פקודת הסמים קובעת סנקציה עונשית מחמירה בעבירת ייבוא סמים, בדמות 20 שנות מאסר – לנאשם שהורשע בעבירה. גזר הדין שהוטל על הנאשמת קבע עונש מאסר בן 30 חודשים, ולבטח ניתן משקל מכריע לעובדה שאין לנאשמת עבר פלילי קודם וכי מדובר במעידה ראשונה.
בנסיבות לפיהן מדובר בסם קוקאין, ובכמות משמעותית, נראה כי בית המשפט בחר להימנע ממיצוי הדין עם הנאשמת.