התנגדות חוקית למעצר – אימתי?

 

כנגד נאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר ועבירת איומים עצמאית. כבוד השופט נאור זיכתה את הנאשם מאחר והמדינה (המאשימה) לא הוכיחה מקדמית כי מדובר היה במעצר חוקי. בהקשר האירועים המיוחסים לנאשם, לא הוכח כי בפני השוטר שביצע את המעצר היה יסוד סביר לחשש שהנאשם ביצע עבירה אשר לצידה קבוע עונש מאסר בחוק.

על פי חומרי החקירה בתיק, אין ראיה לפיה זוהה הנאשם כאחד התוקפים באירוע בטרם בוצע מעצרו. בהתאם לכך, לא ניתן לקבוע כי מעצרו של הנאשם היה חוקי. כפועל יוצא נקבע, כי התנגדות הנאשם למעצר הייתה מידתית – דחיפות והנפות ידיים – ועל כן התנגדותו למעצר הייתה חוקית.

בכל הנוגע לעבירת האיומים אשר יוחסה לנאשם קבעה כבוד השופטת נאור כי לא ניתן להסתמך על עדותו של השוטר לבדה – לפיה איים לכאורה עליו הנאשם, שעה ש"האיומים" הושמעו בהיות הנאשם בניידת יחד עם השוטר ("המאוים") ובניידת נכח מתנדב בנוסף, אשר לא שמע את הנאשם מאיים על השוטר.

בהתאם לאמור לעיל, זוכה הנאשם מכלל האישומים אשר יוחסו לו בכתב האישום.

סמכותו של שוטר לעצור אדם קבועה בסעיף 23(א) לחוק סדר הדין הפלילי המציין: "שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר". מלשון החוק (לבדו) ניתן להבין כי סמכותו של שוטר לעצור אדם נובעת בהתקיים שני תנאים מצטברים: קיים יסוד סביר לחשש לביצוע עבירה ואין המדובר בכל עבירה, אלא רק בעבירה אשר חוק העונשין קובע לצידה עונש מאסר (כך למשל, לא ניתן לעצור אדם אף אם קיימת וודאות של ממש שהאדם ביצע עבירת חטא המובחנת מעבירת עוון או פשע בעוצמת חומרה נמוכה).

אל מול סמכותו של שוטר לעצור אדם כמתואר לעיל, קובע סעיף 47(א) לפקודת סדר דין פלילי כי הכשלת מעצר חוקי או מניעתו יוצרת עבירה עצמאית המתווספת לעבירה האחרת שבה חשוד אדם: "המשתמש בכוח או באיומים כדי למנוע או להכשיל מעצר חוקי עבר עבירה בת עונשין. ואולם, עבירה בת עונשין בנסיבות אלו תתקיים תחת בחינה תנאי סף יסודי, והוא: האם אכן מדובר במעצר חוקי.

בית משפט העליון אף הרחיב את משמעות האמור בחוק בהיבט הבחינה, האם מדובר במעצר חוקי אם לאו. בהתאם לכך, רשאי אדם ואף חשוד, להתנגד למעצר שאינו חוקי ובלבד שמידת הכוח שהפעיל המתנגד למעצר, הינה מידתית וסבירה בנסיבות העניין.

בית משפט המחוזי בנצרת התייחס לסוגיית התנגדות לגיטימית מפני מעצר והדגיש כי אף בריחה מפני מעצר שעה שהנמלט הפעיל מידה סבירה של כוח על מנת להיחלץ מהמעצר, תיחשב בתורה כהתנגדות לגיטימית – מפני מעצר שאינו חוקי בעליל.