הוחשדת בעבירת הריגה? הואשמת בעבירת גרם מוות ברשלנות? פנה ללא דיחוי לעורך דין פלילי ארז טובי!

הוחשדת בעבירת הריגה? הואשמת בעבירת גרם מוות ברשלנות? פנה ללא דיחוי לעורך דין פלילי ארז טובי!

עבירות המתה מהוות את הפגיעה הקשה והמהותית ביותר בזכותו המהותית של כל בן אנוש להגשים את זכותו לחיים, לביטחון ושלמות הגוף. ואכן, עיקרון מקודש זה מוצא את ביטויו בנורמה על חוקית-חוקתית, בדמות 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו' הקובע: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". ובמה נבדלות עבירות המתה מעבירות הרצח? שהרי אלו וגם אלו מביאות לתוצאה זהה – פגיעה טרמינלית בקורבן העבירה […].

באופן ממצה ניתן לומר כי עבירות המתה שונות מעבירות הרצח בשני אלמנטים עיקריים: יסוד נפשי (עוצמת הרצון ו'גמירת האומר' שגמלו בליבו של אדם לבצע את מעשה ההמתה) ונסיבות ביצוע העבירה – על פי שני אלו מסווג המחוקק בין עבירות הריגה ובין עבירות רצח ומכאן השונות במדרג הענישה ועוצמת הגינוי החברתי – המוקיעים את העבריין שהורשע בעבירה הרלוונטית.

עבירת הריגה

אדם שהביא במעשה למותו של אדם או אדם הנמנע מביצוע פעולה בנסיבות שהיה עליו לבצעה, יואשם בהריגה ודינו – 20 שנות מאסר. במילים אחרות, על המדינה להוכיח שאכן קרות התוצאה (מוות) קשורה בקשר סיבתי למעשה או המחדל המיוחסים לנאשם. ההבדל המהותי בין עבירת 'הריגה' לעבירת 'רצח בכוונה תחילה', הינו בעוצמת היסוד הנפשי המתקיים במבצע העבירה. בעוד שבעבירת הרצח נדרשת המאשימה להוכיח כי הנאשם חפץ בהמתת קורבן העבירה ורצונו היה מוגמר באשר להחלטה להמית, הרי שבעבירת ה'הריגה' המחוקק מסתפק בדרישת 'יסוד נפשי' מופחת דוגמת: 'קלות דעת', 'אדישות' או 'כוונה' הנעדרות אפיון של 'כוונה תחילה'.

נמחיש באמצעות דוגמא: אדם נוהג את רכבו במהירות בת 90 קמ"ש במקום ובתנאים הקובעים מהירות מקסימלית בת 50 קמ"ש. בנסיבות אלו, פוגע רכבו של הנהג בהולך רגל למוות – במעבר חציה. משכך, יואשם נהג הרכב בהריגה מאחר ו'היסוד הנפשי' (באירוע מצער זה) הינו מסוג 'אדישות' או 'קלות דעת' באשר לקרות התוצאה – נהג הרכב היה 'אדיש' או 'קל דעת' באשר לאפשרות הריגת הולך הרגל, שעה שנהג את רכבו במהירות הגבוהה מזו – הקבועה בחוק.

עבירת גרימת מוות ברשלנות

עבירת גרימת מוות ברשלנות כשלעצמה, אינה מחייבת התקיימות נסיבות מיוחדות בנוגע להמתת הקורבן, כתנאי להרשעת נאשם. הייחוד בעבירה זו נוגע לדרישת יסוד נפשי מופחת הנחוץ לשם הרשעת נאשם ולמעשה מדובר ביסוד הנפשי במדרג הנמוך ביותר בעבירות המתה. רוצה לומר, אם בעבירת הריגה נדרש יסוד נפשי מסוג 'אדישות' או 'קלות דעת' באשר לקרות התוצאה (מות הקורבן), הרי שבעבירת גרם מוות ברשלנות מדובר אף ביסוד נפשי נמוך מכך. ולמה הכוונה? יראו אדם המקיים יסוד נפשי מסוג רשלנות בנסיבות לפיהן לא היה מודע לטיב המעשה, לקיומן של נסיבות המעשה ולחילופין לעצם אפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, כאשר אדם מן היישוב יכול היה באותן הנסיבות להיות מודע לאלו.

נמחיש את הרציונל באמצעות דוגמא: בעל דירה בבניין דירות אשר נמנע מקביעת מעקה במרפסת הדירה ובאין מעקה אירעה תאונה במסגרתה נפל ילד ומת – יואשם בעל הדירה בגרם מוות ברשלנות. הסיבה, היעדר מעקה, סורג או כל אמצעי מגביל אחר במרפסת האמורה, מהווה את האפשרות לקרות המוות כתוצאה מנפילה מהדירה. התנאי, אדם 'מן היישוב' יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לסכנה זו. יצוין, אף בעבירה זו אדם עלול לעמוד לדין בנסיבות לפיהן פעל ברשלנות ובכך גרם למותו של אדם או נמנע מנקיטת יוזמה או מעשה – מקום שהיה עליו לנקוט ביוזמה, ובכך התגבש הדבר עד כדי רשלנות. בהתאם לכך, קובע המחוקק כי הסנקציה העונשית בעבירת גרם מוות ברשלנות תהא 3 שנות מאסר.

עבירות המתה של תינוק

עבירת המתת תינוק ייחודית למספר סיטואציות בהן אם גורמת ב'מזיד' למות ולדה בכפוף לתנאים הקבועים בחוק ולנסיבות המתוארות בחוק, ואלו הם: טרם מלאו לוולד 12 חודשים; בשעת 'מעשה' או 'מחדל' שגרמו למות הוולד הייתה האם במצב 'ערעור שיקול הדעת' מאחר וטרם החלימה מתוצאות הלידה או תוצאות הנקת הוולד. בהתאם לכך, הגם שעבירת המתה זו עשויה ל'השתכלל' – מבחינת נסיבותיה – לעבירת רצח ולחילופין לעבירת הריגה, הסנקציה העונשית הקבועה לצד העבירה הינה 5 שנות מאסר.

למעשה, סעיף העבירה מהווה טענת הגנה ובלבד כי מדובר באישה הממיתה את ולדה שלה – בטרם מלאו לו 12 חודשים, ותחת השפעת תוצאות הלידה (דוגמת דיכאון לאחר לידה שאינו מגיע כדי 'אי שפיות הדעת' – הפוטרת אדם מאחריות פלילית למעשיו) או השפעות נפשיות כתוצאה מהנקת הוולד. יחד עם זאת, אין מניעה שבית המשפט ירשיע אדם שהואשם ברצח ילד שטרם מלאו לו 12 חודשים – בעבירת הריגה או 'העלמת לידה' ומנגד בסמכות בית המשפט לקבוע כי הנאשם בהמתת הילד אינו נושא באחריות פלילית בהתקיים סייג אי-שפיות או ליקוי בכשרו השכלי.

עבירת שידול או סיוע להתאבדות

בשנת 1966 בוטלו בישראל עבירת ההתאבדות וניסיון ההתאבדות ועל כן נדרשת חקיקה ספציפית האוסרת סיוע או שידול בידי אחרים להבאת אדם 'לאבד את עצמו לדעת'. בהתאם לכך קובע המחוקק כי "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או  מסייע לאדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים".

חלופות הסעיף

שידול: בנסיבות לפיהן שידל אדם את חברו להתאבד ושידולו 'לא צלח' (המשודל לא התאבד בסופו של יום) לא ניתן יהיה להטיל אחריות פלילית בעבירת השידול אלא בעבירה נגזרת – 'ניסיון שידול' (אלא אם כן השידול הביא לתחילת ניסיון התאבדות). ואולם, עבירת 'ניסיון שידול' כמוה כעבירת ה'שידול' ממש – בהיבט הענישה.

סיוע: בחלופה זו הסעיף אינו דורש התממשות התאבדותו של הפרט כתנאי להרשעת המסייע. משכך, בין אם 'תרם' הסיוע להתאבדותו של אדם ובין אם לאו, המסייע חשוף לאחריות פלילית בשל סיועו לאחר באספקט התאבדות.

עבירות המתה יגיעו לכדי מצב של מעצר ימים. כדי לקרוא על מעצר ימים ניתן ללחוץ כאן.

ייצוגו של אדם בעבירות המתה טומן בחובו אחריות כבדה – הן מפאת ההשלכות העונשיות להן צפוי הנאשם והן בסיווגן החמור של העבירות, בהטילן אות קין וגינוי חברתי רחב. ייצוג מקצועי יחתור לזיכוי ללא פשרות ולחילופין ישאף לתוצאה העונשית המקלה בנסיבות העניין.

בדבר פרטים וייעוץ ראשוני התקשר לארז טובי – עורך דין פלילי:050-9990737