קנטור מתמשך המיר רצח בהריגה
בית משפט המחוזי מרכז – לוד, הרשיע את המערער בעבירת רצח ב"בכוונה תחילה" בנסיבות אשר נכון לאורן להטיל גזר דין מקל בהתאם לסעיף 300א(ג) לחוק העונשין. בהתאם לכך, הוטלו על המערער 20 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד רכיבי ענישה נלווים. המערער מצדו משיג כנגד הרשעתו ולחילופין מערער על חומרת העונש.
כללי
המערער יליד 1987 תושב נתניה בעת שיוחסה לו עבירת הרצח. בטרם קרות האירוע ניהל המערער אורח חיים שגרתי ותואר על פי מכריו כאדם רגוע, שקט ונורמטיבי הנעדר עבר פלילי. בנסיבות חייו מתואר כי החל מגיל 17 לקה באפילפסיה והיה מושא ללעג והתעללויות מצד ילדי השכונה. במקרים קשים יותר תואר כי הותקף בנסיבות מחמירות קשות בידי קטינים המתגוררים בסמיכות למקום מגוריו. חשוב אף לציין כי המנוח התעלל פיזית ומינית במערער בתקופה שקדמה לאירוע ההמתה.
על פי המתואר בערעור, המנוח היה בן 24 שנים במותו והתגורר אף הוא בעיר נתניה בסמיכות למגוריו של המערער. בחקירותיו השונות של המערער נטען כי המנוח הוכר בשכונה כעבריין המטיל אימתו על הסובבים אותו. כן צוין כי למנוח עבר פלילי בעבירות אלימות ומין.
גרסאות המערער
נסיבות היכרות המערער עם המנוח קשות – המערער הוטרד, נסחט ואף הוכה בידי המנוח עניין אשר השפיע על יחסיו של המערער עם ילדי השכונה לרעה. באחד המקרים נטל המנוח מהמערער מאות שקלים ובמקרה נוסף איים המנוח בפגיעה בו.
המערער הוסיף תיאור לפיו באחד המקרים ניסה המנוח לבצע בו מעשה סדום כשהוא מטיח בו: "יש לך תחת יפה, אתה צריך להתגאות בזה". אולם בכך לא הסתיים הדבר – המערער העיד בפני בית משפט המחוזי כי המנוח ביצע בגופו שני מעשי סדום בשתי הזדמנויות שונות בתקופה המוקדמת להמתת המנוח.
נסיבות קטילת המנוח
בלילה האמור נכח המערער יחד עם חברו בפיצוצייה בנתניה והשניים צרכו משקאות אלכוהוליים. זמן קצר לאחר מכן, הגיע המנוח יחד עם רעהו למקום והשניים צרכו אלכוהול במקום. בתוך כך, התפתחה שיחה בין המערער למנוח אשר הועתקה מחוץ למקום, בסמוך לפיצוצייה. בעוד השניים משוחחים, הסב המנוח את גבו אל המערער ובעיתוי זה חנק האחרון את המנוח למשך מס' דקות. כתוצאה מהחניקה, נפל המנוח ארצה, או אז נטל המערער אבן שמצא במקום והיכה את המנוח על ראשו מס' פעמים. בהמשך, גרר המערער את גופתו של המנוח כברת דרך מה והניחה בסמוך למכולת אשפה. משהניח המערער את גופתו של המנוח במקום, שב להכות בראשו באבן. לאחר אלו, שב המערער לביתו כשהוא מותיר את גופת המנוח במקום.
עובדות כתב האישום מתארות כי מותו של המנוח נגרם עקב שברי ריסוק בראשו ועצמות הפנים.
לאחר הדברים הללו, הסגיר עצמו המערער למשטרה והודה בפני חוקריו כי המית את המנוח. בתוך כך, נחקר המערער 5 פעמים ואף שיחזר בפני חוקריו את מעשיו בליל האירוע. כמו כן, תיאר בפני חוקריו את עבירות המין אשר ביצע בו המנוח. ואולם, בפני בית משפט המחוזי הוסיף המערער פרטים חשובים אשר לא בא זכרם בחקירותיו השונות ונקבע כי אף באמרותיו השונות – כפי שתיאר בפני חוקריו, הוספו פרטים – הנחזים כ"גרסה מתפתחת". רק באמרתו השלישית בפני חוקריו, תיאר המערער את עבירות מעשי הסדום אשר ביצע בו המנוח. לטעמו של המערער, הוספת פרטים אלו בשלב מאוחר יותר נבעה לצד החשש והבושה שמא פרטים אלו יודלפו לתקשורת. מסיבה זו נמנע מחשיפתם של אלו אף בפני מכריו ובני משפחתו. כן תיאר המערער כי מחלת האפילפסיה החריפה עקב מעשיו הקשים של המנוח, גרמו לו לאיבודי הכרה רבים וטרדו את חייו עד מאוד.
בבית משפט המחוזי טען המערער כי הוא הזמין את המנוח לשוחח מאחורי הפיצוצייה, ואילו בגרסתו בחקירה טען כי המנוח הציע כי השניים ימשיכו בשיחתם מחוץ לפיצוצייה. המערער אף ציין כי המנוח דרש ממנו סכום כספי בן 1,000 ₪ באין הצדקה לכך וכן איים עליו בפגיעה בגופו במידה ולא ישלם. בגרסה מאוחרת יותר, טען המערער כי המנוח איים עליו בפגיעה בחייו במידה ולא ימציא את התשלום כאמור.
המערער ציין בעדותו כי במהלך שיחת השניים מאחורי הפיצוצייה, נפנה המנוח והסב את גבו אל המערער, פתח את רוכסן מכנסיו והטיל את מימיו, תוך שהוא מטיח איומים קשים וביטויים מיניים במערער. או אז, שעה שגבו של המנוח מופנה לעבר המערער, חנק האחרון את המנוח ממושכות עד אשר הלה נפל ארצה, כשהוא עדיין נושם ורועד. משכך, נטל המערער אבן והיכה את המנוח בראשו מספר פעמים במטרה להמיתו. בהמשך גרר את גופתו והניחה ליד מכולת האשפה. לאחר הנחת הגופה, נטל אבן בשנית והיכה את המנוח בגולגולתו.
הכרעת הדין בבית משפט המחוזי
ככלל, אימץ בית המשפט את גרסתו של המערער בהיותה עקבית וקוהרנטית. לצד זאת נקבע כי עלו סתירות באמרותיו של המערער כמו גם היעדר התאמה בין עדותו לעדויות עדי תביעה:
- המערער התייחס לראשונה לאמירות המיניות אשר הוטחו בו בידי המנוח רק בעדותו בבית המשפט – בהתאם לכך הכריע בית המשפט כי אמירות אלו לא נאמרו.
- באמרתו הראשונה טען המערער כי המנוח היה בין החיים לאחר שנפל ארצה עקב החניקה. בגרסה מאוחרת יותר ציין המערער כי חש שהמנוח נפטר עקב החניקה. בהתאם לכך, בגרסתו הראשונה הסביר לחוקריו כי היכה את המנוח באבן כי ביקש להמיתו ואילו בפני בית המשפט העיד כי היכה אותו באבן באקט של זעם לאחר שהבין שהמנוח מת מעצם חניקתו. משכך, העדיף בית המשפט לאמץ את אמירתו הראשונה של המערער לפיה המנוח היה עוד בין החיים לאחר שנחנק וקטילתו נבעה מפגיעת האבן בראשו.
- בית משפט קמא קבע כי המערער פעל ב"מחשבה שקולה ויישוב הדעת" שעה שגמר אומר לחנוק את המנוח ובכך לגרום למותו – מאחר והמערער "כבש" את הלך נפשו באשר למצבו הנפשי הקשה עקב איומיו של המנוח והעלה טענה זו בשלב מאוחר יותר.
בהתאם לאלו, קבע בית משפט המחוזי כי התקיימו היסודות העובדתיים בעבירת הרצח שכן המערער הביא למות המנוח במעשי החניקה והכאת גולגולתו באבן. בית משפט קבע בנוסף כי התקיים במערער יסוד נפשי מוגבר – "כוונה תחילה" – על פי הודאתו של המערער כי החליט להמית את המנוח ובד בבד עם החלטתו זו, התקיים יסוד ההכנה בתחילת חניקת המנוח או במהלכה. לצד אלו, נקבע כי לא התקיימה התגרות מצד המנוח כלפי המערער שכן דרישת הכספים מאת המנוח או איומיו אשר הוטחו במערער, אינם עולים כדי קנטור, אשר עם קיומו נשלל יסוד נפשי מסוג כוונה תחילה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי מעשה הרצח נעשה שעה שהמערער שרוי במצוקה נפשית קשה אשר מקורה בהתעללות מוקדמת של המנוח בו ועל כן מוצדק להטיל על המערער עונש מקל. בסופו של יום הטיל בית משפט המחוזי 20 שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו של המערער.
טיעוני המערער בערעור
בא כוחו של המערער משיג הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש.
במישור העובדתי משיג המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא בהעדפת אמרתו הראשונה של המערער וסבר כי אמרותיו המאוחרות יותר – כבושות, ועל כן דחה אותן. שכן, רק משעה שהמערער חש בנוח לחשוף את הפגיעות המיניות מצד המנוח, השתלבו אלו בגרסתו המאוחרת והצביעו הלכה למעשה על הלך רוחו בזמן האירוע.
כמו כן, טוען המערער לקיומן של אלו:
- למערער עומדת טענת הגנה עצמית הפוטרת אותו מאחריות פלילית.
- טענה חלופית לפיה קיימת למערער טענת הגנה עצמית מדומה – בזמן האירוע, דימה המערער כי המנוח עומד לבצע בו עבירת מין כפי שביצע בו בעבר.
- טענה חלופית נוספת לפיה לא התקיים במערער יסוד נפשי מסוג "כוונה תחילה" מאחר והתקיים קנטור מצד המנוח. לפיכך, יש לזכות את המערער מעבירת רצח ולהרשיעו בעבירת הריגה.
- לחילופין, בנסיבות לפיהן לא התקיים קנטור ממשי, יש להתייחס לאיומי המנוח על המערער כ"קנטור מתמשך" – מאחר ובין המנוח למערער היו יחסים ממושכים לפיהם הושפל, אוים ונסחט בידי המנוח.
- במנותק לכלל הטענות האמורות, טוען המערער כי בית משפט קמא הטיל עונש מחמיר יתר על המידה על המערער, הסוטה מהענישה הנוהגת במקרים ובנסיבות דומים.
המשיבה מנגד סבורה כי בית משפט קמא צדק בקביעה כי עבירת הרצח הוכחה על כלל רכיביה הגם שאין מחלוקת כי המנוח פגע מינית במערער. כמו כן, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות וצדק בית משפט קמא בהעדיפו את גרסתו הראשונה של המערער הנתמכות בראיות וקביעתו כי גרסאותיו המאוחרת של המערער אינן מהימנות. כמו כן, לדעת המשיבה, טענת הגנה עצמית אינה מתקיימת מאחר ולמערער היו מספר הזדמנויות לניתוק מגע עם המנוח. משלא עשה כן, טענת הגנה עצמית (לרבות 'מדומה) אינה עומדת ועל כן אין המערער פטור מאחריות פלילית. מאחר ומדובר ברצח אכזרי המחייב ענישה ממשית מאחורי סורג ובריח, אין המערער זכאי להקלה בעונשו מעבר לעונש שקבע בית משפט קמא – עונש מופחת חלף מאסר עולם.
הכרעת בית משפט העליון בערעור
כבוד השופט מלצר קובע כי דין הערעור להתקבל חלקית במסגרתו יזוכה המערער מעבירת הרצח ויורשע בעבירת הריגה על אף שסייג מפני אחריות פלילית בטענות הגנה עצמית או הגנה עצמית מדומה אינו מתקיים בפרשה זו. יחד עם זאת, נקבע כי אכן התקיים קנטור מתמשך וקיומו שולל מניה וביה את היסוד הנפשי מסוג כוונה תחילה לצורך הרשעה בעבירת רצח. כמו כן, הופחת עונשו של המערער ל – 12 שנות מאסר חלף 20 שנות מאסר אשר גזר בית משפט קמא.
נימוקי בית משפט העליון
המערער אכן גרם למותו של המנוח עת חנק את האחרון והיכה בראשו מס' פעמים באבן. כמו כן, בית משפט העליון מאשר שאכן המערער עבר התעללות מינית ממושכת על ידי המנוח. חשוב לציין, כי בניגוד לבית משפט קמא, העדיף בית משפט העליון את גרסאותיו המאוחרות של המערער על גרסתו הראשונה.
נכון הוא, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה העיקרית על פי 'כלל אי התערבות'. ואולם, לכלל זה קיים חריג המקים הצדקה להתערבות ערכאת הערעור כאמור – בנסיבות לפיהן קביעותיה של ערכאת הערעור מתבססות על שיקולים שבהיגיון וזאת במובחן מקביעות ערכאה קמא המסתמכות על שמיעת עדים. כמו כן ערכאת הערעור תתערב כאמור במקרים בהם קיימות סתירות מהותיות בעדויות אשר נשמעו בפני הערכאה העיקרית.
בתוך כך, קבע בית משפט העליון כי מעשיו של המערער – בזמן שחנק את המנוח, "נעשו מתוך סערת רגשות שפגעה בשיקול דעתו".
ניתוח טענת הגנה עצמית – הפוטרת אדם מאחריות פלילית
סעיף 34 י. לחוק העונשין קובע מספר תנאי סף מצטברים, אשר רק עם קיומם עשוי אדם להיבנות מטענת הגנה עצמית:
- מעשה שהיה דרוש באופן מידי להדוף תקיפה שלא כדין.
- בכוח התקיפה לגרום סכנה מוחשית לפגיעה מוחשית בחייו או בחירותו של המותקף (או חירותו או בגופו או ברכושו – שלו או זולתו).
- 'כניסה למצב' – לא תתקבל טענת הגנה כאמור, בנסיבות לפיהן הטוען להגנה גרם בהתנהגותו הפסולה לתקיפה כנגדו, כשהוא צופה מראש את התפתחות הדברים כאמור.
אל סעיף 34 י. לחוק מצטרפת הוראת סעיף 34 טז. לחוק העונשין הקובעת:
טענת הגנה עצמית לא תחול כאשר מעשה ההדיפה בידי המותקף חרג מסבירותו לצורך מניעת התקפת התוקף – רוצה לומר: עוצמת תגובת המותקף למעשה התקיפה חייבת להיות פרופורציונלית.
בפרשנות בית משפט העליון לתחולת סעיף הגנה עצמית מצטרפים יסודות נוספים: הגנת המותקף התבצעה רק מרגע שתגובתו נדרשת מידית לצורך הפסקת התקיפה. וכן, תגובת המותקף פסקה מידית ברגע שלא הייתה נחוצה עוד.
בהמשך לכך, מסביר כבוד השופט מלצר כי המערער לא הצליח לעורר ספק סביר בדבר קיומם של התנאים בטענת הגנה עצמית ועל כן אין המשיבה צריכה להוכיח שלא התקיימו התנאים להגנה עצמית.
כאמור לעיל, דחה בית משפט העליון אף את הטענה בדבר קיומה של טענת הגנה עצמית מדומה. טענה זו יכול ותקום, רק אם טעה טעות כנה – הטוען להגנה זו. בא כוחו של המערער טען כי לאחר שהמנוח התעלל מינית במערער מספר פעמים בעבר, דימה המערער כי בליל האירוע עומד המנוח לבצע בו מעשה סדום נוסף – ומכאן שעמד בפני סכנה מידית ומוחשית לפגיעה בגופו ועל כן פעולת החניקה מוצדקת. כמו כן, המערער לא "הכניס את עצמו למצב פסול'. בית המשפט דוחה טענה זו מאחר ובפני המערער הייתה אפשרות לסגת מהסיטואציה הקשה, עוד בזמן שהמנוח הסב אליו את גבו והטיל את מימיו. משכך, מעשה החניקה לא היה בבחינת צורך מידי לצורך הדיפת תקיפה שלא כדין מצד המנוח.
כבוד השופט מלצר קובע כי אף אם פעולת החניקה הייתה נמצאת מוצדקת לצורך ביסוס טענת הגנה עצמית מדומה, הרי על פי עדותו של המערער המנוח נפל ארצה ורעד עקב החניקה. בהתאם לכך, הוסר האיום המידי מצד המנוח ועל כן הכאת המנוח באבן על ראשו בהמשך, לא תוכל להיחשב כפעולת התגוננות שכן בשלב זה לא היווה המנוח סכנה מוחשית ומידית עבור המערער.
יסודותיה העובדתיים של עבירת רצח
סעיף 301 (א) לחוק העונשין קובע: אדם יורשע בהמתת אחר בכוונה תחילה בתנאים המצטברים הבאים:
- התקבלה החלטה להמית.
- היעדר קנטור – המתת האחר נעשתה בדם קר ללא התגרות מצד האחר בסמיכות זמנית למעשה ההמתה.
- מבצע העבירה הכין עצמו להמית את האחר או שהכין מבעוד מועד כלי המתה.
כאמור לעיל, אחת מהטענות שהעלה המערער הינה קיומו של קנטור מצד המנוח. משכך בנסיבות לפיהן קנטר המנוח את המערער נשללת מאת המערער כוונה תחילה ועל כן לא ניתן להרשיעו בעבירת רצח.
פסיקת בית משפט העליון קובעת כי הכרעה בשאלה האם התקיימה התגרות מצד המנוח אם לאו, תעשה בבחינת שני תנאים מצטברים:
- קנטור סובייקטיבי – האם הממית חש אכן שהמנוח התגרה בו.
- קנטור אובייקטיבי – האם אדם סביר ב'נעליו של הממית', אכן היה חש התגרות כאמור.
בנסיבות לפיהן הוכח כי הקנטור התקיים על פי שני מבחנים אלו, יישלל מאת הממית יסוד נפשי מוגבר – מסוג כוונה תחילה, ולא ניתן יהיה להרשיעו בעבירת רצח (אלא בעבירת הריגה).
הגם שמדובר בנטל הוכחה המוטל על המאשימה, אין האחרונה צריכה להוכיח היעדר קנטור מעבר לספק סביר. אולם בפרקטיקה, על הנאשם להציג ראיות שאכן התקיימה התגרות מצד המנוח לפני ובסמוך למעשה ההמתה. כל אשר רובץ לפתחה של המאשימה הוא: הצגת ראיות לגרימת המוות.
כבוד השופט מלצר קובע כי אף אם נקבל את טענות המערער לפיהן אוים על ידי המנוח בדבר תשלום כספי – פן יבולע לו (למערער) וכן שהמנוח הטיל את מימיו בזמן איומיו אלו – אין בכוחם של אלו משום ביסוס טענת פרובוקציה, התגרות או קנטור. ואולם, יכול ואלו יבססו את קיומו של קנטור מתמשך מצד המנוח, קודם למעשה הקטילה.
קנטור מתמשך
בפסיקה מוקדמת קבע בית משפט העליון כי ייתכן בהחלט קנטור מתמשך במקרים בהם נתון אדם לפרובוקציות מתמשכות לאורך זמן ממושך. התגרויות ממושכות אלו עשויות להצטרף לקנטור נוסף הסמוך למעשה המתה ובלבד שההתגרות הנוספת תהא בעלת עוצמה גבוהה אשר הביאה את הממית למצב איבוד עשתונות אשר הביאו לבצע את מעשה ההמתה. ככל שמעשי ההתגרות הקודמים קשורים בזיקה למעשה הקנטור הסמוך להמתה ושעה שעוצמת הפרובוקציה האחרונה גבוהה, עשוי הקנטור המתמשך לעמוד בדרישת הספונטניות – סמיכות זמנים קרובה, בין מעשי ההתגרות למעשה הקטילה.
בפרשת סימן טוב (ע"פ 686/80) נקבעו שני תנאים מצטברים לקיומו של קנטור מתמשך:
- "ההחלטה להרוג לא התגבשה בליבו של הנאשם כבר לפני כן".
- "בתכוף לפני המעשה, אירע קנטור נוסף, שהוא בעל מעמד וכוח עצמאיים (המכונה לעיתים: "טריגר").
בתוך כך, הגם שבית משפט המחוזי דחה את טענת קיומו של קנטור מתמשך, קבע בית משפט העליון כי בפרשה זו אכן התקיים קנטור מתמשך מאחר והמנוח ביצע במערער עבירות מין התעמר בו, איים עליו בקנס וכן בהכאה. כן קבע בית המשפט כי תגובתו הנפשית של המערער לאלו גרמו לו לאיבוד עשתונותיו ספונטאני ומכאן שפעל בהיעדר יישוב הדעת בתכיפות למעשה קטילת המנוח. בהתאם לאמור לעיל, נקבע כי המערער הרג את המנוח וזאת במובחן מרציחתו ולכך נפקות מהותית.
בין עבירת רצח לעבירת הריגה
קיימת אבחנה בהיבט הסנקציה הפלילית בין אלו השניים. ככלל, אדם שהורשע בעבירת רצח ייגזר דינו לעונש מאסר עולם. רוצה לומר, ככלל (בכפוף לחריגים) אין לבית המשפט שיקול דעת בגזר הדין לאחר שהרשיע אדם בעבירת רצח בכוונה תחילה. בכך, מגלה דעתו המחוקק נחרצות אודות קידוש חייו של אדם ובאיסור פגיעה שלא כדין בגופו, במטרה השואפת לגרום לתוצאת קטילה. לעומת זאת, העונש המירבי בעבירת הריגת אדם הינו 20 שנות מאסר. מכאן למדים כי עוצמת הגינוי של המחוקק פחותה ואות קין המוטבעת על מצחו של נאשם בעבירת הריגה נמוכה מזו המוטבעת בנאשם שביצע עבירת רצח.
ע"פ 746/14 יונתן בן היילו ימר נ' מ"י